ארז דריגס הוא רק הסימפטום, החדשות הטובות הן שהשינוי נמצא בידיים של כולנו

דרור מנואל ציפורי

מה הקשר בין תנועת המטוטלת, ארז דריגס ופוליטיקה? כל התשובות בטור הדעה המיוחד של דרור מנואל ציפורי, רגע לפני בחירות 2021

מאז הפרסום על ארז דריגס והשיח הציבורי שהתעורר בעקבותיו אני לא מפסיק לחשוב על דבר אחד: מטוטלת. נקודת המוצא של המטוטלת היא כשיש איזון. שקט על פני תהום. לפתע, יד נעלמה מושכת את הכדור הקיצוני של המטוטלת למעלה, ועוזבת. הכדור נמשך מטה, פוגע בחוזקה בשרשרת הכדורים, וכתגובה הכדור בקיצון השני מתרומם מעלה. עתה, הכדור הקיצוני השני נמשך מטה, וחוזר חלילה – הכדור הקיצוני הראשון עולה וחובט בשרשרת הכדורים שוב, וכך הלאה עד ההגעה לאיזון המיוחל.

תנועת המטוטלת הזו מנהלת את חיינו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. והנה 3 דוגמאות שעוזרות להמחיש זאת:

1. מטוטלת היחסים בין אישה לגבר. במשך אלפי שנים החברות הפטריארכליות וההבניות החברתיות הישנות עיצבו את היד שמשכה עוד ועוד את הכדור הקיצוני במטוטלת זו, הוא כדור ה”הכל מותר”. מהזילות בערך חיי הנשים כשרק את הבנים הורו להשליך היאורה, דרך חוקי הקניין המגדירים נשים כרכוש בעליהן, ועד ה”מיידלע” של הנשיא ויצמן, רוב ההיסטוריה (HIStory) מראה לנו שהגבר יכול להתייחס ולעשות לאישה (כמעט) כרצונו.

עושות היסטוריה. מיכאלי ולבני (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

עושות היסטוריה. מיכאלי ולבני (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

הופעת המושג “פמיניזם” בשנת 1837 סימנה את השמיטה העתידית של כדור המטוטלת. מרגע שהחל הכדור הקיצוני “הכל מותר” לעורר התנגדות (מוצדקת) בצד השני, היו מי שביקשו לשמוט את הכדור ולהכות בשרשרת בחזרה לאיזון המבוקש, מצב בו היחסים בין האישה לגבר הם סימטריים ושווים. אולם מה כבר למדנו? – נכון, ההגעה לאיזון מחייבת התרוממות של הכדור הקיצוני השני.
קשה להפריז בחשיבותה של תנועת MeToo (הקורא בנימין נתניהו מתבקש לסור בדחיפות לוויקיפדיה). אין ספק שנשים אמיצות (וגם גברים) הצליחו לסייע בשמיטת כדור “הכל מותר” והציבו תמונת מראה קשה לחברה העולמית כולה. אולם מהרגע שנשמט, התחיל הכדור הקיצוני השני, “הכל אסור”, לנוע במהירות אל-על. קצה-הקצה של הכדור הזה ניבט אלינו במקרה של דריגס, בו גזר הדין החברתי שהוא שילם (הרחקה מהבמה הציבורית והפסקת הקריירה) היה זהה במובן זה לגזר הדין ששילמו עברייני מין שחטאו בפשעים חמורים הרבה יותר משליחת הודעות טקסט (חמורות ככל שיהיו). בעולם מתוקן, מדובר בעוול. אולם כאן נכנסת לפעולה תיאוריית “המטוטלת” – אנחנו עוד לא חיים בעולם מתוקן, ולכן על-מנת להגיע לאיזון המיוחל נדרשת התרוממות הכדור הקיצוני השני – הקצנת השיח והעונשים החברתיים למען יראו וייראו. יום אחד, גם הכדור הזה יישמט ונוכל להגיע לאמצע בו גברים מפנימים כיצד ראוי לדבר ולהתנהג, והחברה תוכל לשפוט סוגיות בתחום גם על הרצף האפור, ולא רק באופן שחור או לבן.

מוזמן לסור לוויקיפדיה, בנימין נתניהו (צילום: דויד כהן, פלאש 90)

מוזמן לסור לוויקיפדיה, בנימין נתניהו (צילום: דויד כהן, פלאש 90)

2. המטוטלת הפוליטית. הכדור הקיצוני השמאלי, תרתי משמע, הורם אל-על כל עוד מפא”י המשיכה להדיר ימנים באופן מבוסס ושיטתי באמצעות “הפנקס האדום” המפורסם – חסימה מכניסה לשירות הציבורי, אי-מתן שירותים עסקיים שונים, וכו’. כמה עשרות שנים כאלו הספיקו כדי שתיצבר המאסה הקריטית שתביא לשמיטת הכדור, ולהתרוממותו של הכדור הימני הקיצוני בדרך לאיזון.
מאז המהפך ב-1977 (יש שיאמרו מאז 1996), הכדור הימני הקיצוני החל מתרומם, כשאת קצהו אנו רואים בשנים האחרונות – דה-לגיטימציה שיטתית של שמאלנים המכוונת מלמעלה. אם נביט בחלק מהטיעונים\הקמפיינים העכשוויים של הימין נוכל לראות את המטוטלת במלוא תפארתה – אבישי בן חיים ודומיו ממחישים זאת באופן מופלא. נראה שהתהום בין ימנים לשמאלנים, בני אותו העם מיותר (או שלא) לציין, רק הולכת ונפערת ככל שהימים עוברים. כל עוד אחד מהכדורים הקיצוניים למעלה, השיח הציבורי הוא שיח חירשים.
עצוב לטעון שהמצב הזה, התרוממות הכדור הימני הקיצוני, נדרש על-מנת להגיע לאיזון במסגרתו הצדדים יכולים שלא להסכים, אבל הפירוש של חוסר הסכמה אינו שיסוי ושנאה. אולם על-פי התיאוריה שלנו, נותר רק לקוות שהכדור הימני כבר הגיע לשיאו.

3. מטוטלת הזהויות. את המטוטלת הזו הצגתי בעקיפין ב”מדריך הטראמפיסט לגלקסיה“. מאות שנים של עליונות גזעית-אידיאולוגית-מגדרית-מעמדית הביאו להתרוממות הכדור הקיצוני, “אם אתה לא גבר-לבן-עשיר-סטרייט, המסר שלך לא מעניין”. הלגיטימציה והכוח הציבוריים היו שייכים בטאבו רק לסוג מסוים מאוד של גברים. נשים, שחורים, עניים, להט”בים, בני מיעוטים ועוד הודרו מעמדות המפתח וממוקדי הדיון הציבוריים בכל העולם.

עם ההתפתחות המבורכת של עידן הפוליטיקלי-קורקט, נשבר המונופול המדובר. בעשרות השנים האחרונות מרבית הזירות הציבוריות והחברתיות נפתחות גם עבור אותם קהלים שהיו מודרים מהן עד עתה. לא רק בתפקידים רשמיים אנו רואים אותם (נשיא שחור בארה”ב, רוה”מ גיי באירלנד, נשים בראשות מדינות), אלא גם בשיח הציבורי – “בתור אישה\שחור\להט”ב\בן-מיעוטים אני אומר.ת לך ש…” נשמע תדיר במחוזותינו, ולרוב מדובר בטיעון מנצח. קוראים לזה ‘פוליטיקת הזהויות’. כל אדם יכול לקבל במה (לפחות הרבה יותר מבעבר).
אולם תנועת המטוטלת ממשיכה לנוע, והכדור שמתרומם כעת הוא הכדור הקיצוני השני, כדור ה”מסר שלך לא מעניין, הזהות שלך כן”. אנו פוסעים לעבר עולם בו פוליטיקת הזהויות מאיימת לגבור על פוליטיקת הטיעונים. כש”קלף הג’וקר” הזהותי נשלף, לעומד מולו כמו מבוטלת הזכות לסתור את דבריו אם הוא לא שייך לאותה הזהות. הרי אם סטרייט ינסה לסתור להט”ב בנוגע למצב הקהילה הגאה בארץ, או אם יהודי יתווכח עם ערבי לגבי האפליה שהחברה הערבית חווה – הדבר לא יתקבל בברכה גדולה. וחבל שכך, כי סטרייטים יכולים לקדם את המאבק הגאה, יהודים יכולים לפעול למען שוויון זכויות, וגברים יכולים להיות פמיניסטים – גם אם הם לא נולדו ל”זהות הנכונה”.

זוכרים אותו? ברק אובמה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

זוכרים אותו? ברק אובמה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

החדשות הרעות הן שכדי להגיע לאיזון המיוחל, נראה שנגזר עלינו לעבור מקצה אחד לקצה השני בטרם נמצא שלווה. רוב המאבקים הגדולים בעולם הביאו לריאקציות וריאקציות-משנה, אשר כמו המטוטלת, טלטלו את החברות בהן התרחשו, ובטרם שיפרו את המצב הם לא אחת יצרו בעיות חדשות.

החדשות הטובות הן שזה בידיים שלנו. הזזת המטוטלת כמו קביעת הגובה המקסימלי לכדורים הקיצוניים הן תוצאות של פעולותינו החברתיות – האם נעניש את דריגס ודומיו במתכונת של קלה כבחמורה? האם נמשיך בשיח החירשים בין הימין לשמאל בארץ, כקצוות שלא מצליחים למצוא איזשהו עמק שווה? האם נשלול על הסף את טיעוניו של מי שאינו חולק איתנו את זהותנו, רק כי הוא מבקר אותה? כל אחד מאיתנו מחזיק בכוח לדחוף או לשמוט את כדורי המטוטלת. אז בפעם הבאה שאנחנו נתקלים באחת מן המטוטלות, כדאי שנעצור רגע ונחשוב איזה כדור הפעולות שלנו דוחפות למעלה, או שומטות למטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *