מי באמת קובע את החוקים שמשפיעים על כולנו? קראו

ברוב דחוק של 58 חברי כנסת מול 57, עם הסתייגות אחת של האופוזיציה שהבקיעה את חומת התשישות של ההצבעות החוזרות, השתנתה השבת של כולנו. זו לא הפעם הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שחברת כנסת אחת או חבר כנסת אחד, או כמה בודדים, מייצרים שינוי דרמטי במציאות הישראלית. קראו את טור הדעה של עו”ד עינת פישר-לאלו וצאו להצביע

ב-9 בינואר 2018 אישרה מליאת הכנסת את הצעת החוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חוקי עזר בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בימי מנוחה), התשע”ח-2018, או בשמו המקוצר והידוע יותר “חוק המרכולים”. החוק, שנועד לשנות את המצב החוקי ששרר לאחר פסיקת בית המשפט העליון מאוקטובר 2017, קבע כי עיריות לא תוכלנה יותר לאשר פתיחה של עסקים בימי מנוחה ללא אישור שר הפנים, וכי אישור שכזה יינתן רק לטובת “צורך חיוני”.

הרבה דברים כבר נאמרו על החוק המשמעותי הזה, בוודאי במערכת הבחירות הנוכחית, אבל פרט אחד לגביו לא תמיד מקבל את קדמת הבמה. חוק המרכולים, על השינוי החוקי הדרמטי שעשה ועל האופן שבו ניער את הסטטוס קוו הרגיש, אושר במליאה בקריאה שניה ושלישית על חודו של קול. ברוב דחוק של 58 חברי כנסת מול 57, עם הסתייגות אחת של האופוזיציה שהבקיעה את חומת התשישות של ההצבעות החוזרות, השתנתה השבת של כולנו.
זו לא הפעם הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שחברת כנסת אחת או חבר כנסת אחד, או כמה בודדים, מייצרים שינוי דרמטי במציאות הישראלית.

כל קול קובע? צפו בהסבר של עינת פישר-לאלו:

גם בדצמבר האחרון, בערב הארוך שכבר זכה לכינוי הקליט “ליל החניונים”, היו אלו ארבעה חברות וחברי כנסת, משתי סיעות שונות, שהפנו עורף למשמעת הקואליציונית והצביעו כנגד עמדת מפלגתם וכנגד הצעת חוק היסוד שנועדה למנוע, או לפחות לדחות במעט, את הבחירות הקרובות.

גם שבוע אחר כך, כשוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת התכנסה כדי לדון, שוב, באישור התקנות המנהלות לאחרונה את חיינו ולהכריע האם המסעדות ובתי הקפה יוכלו להמשיך ולהתנהל באמצעות הטייקאווי, שהפך חיוני כל כך להמשך קיומם, אושרו התקנות שאסרו על כך על חודו של קול אחד ויחיד, שמונה חברי ועדה מול שבעה – והחלטה אחת עם השלכות בהיקף של מיליוני שקלים על מאות אלפי אזרחיות ואזרחים.
אנחנו רגילים לראות את חברות וחברי הכנסת במהדורות, או בסרטונים ויראליים ברשתות החברתיות. מתווכחים, מתלהמים, מנהלים קמפיין, מקריאים דפי מסרים ומחליפים האשמות. אבל אלו מאיתנו שאינם חולקים את המנהג המשונה של צפיה בערוץ הכנסת או שאינם נוהגים לבקר באתר הכנסת (המצוין, יש לומר) בתדירות של מעל פעם בשנה, לא חשופים תמיד לעבודה האמיתית, היומיומית, הסיזיפית לעיתים של חברי הכנסת, ובעיקר – למשמעויות הנרחבות שלה.

אריה דרעי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אריה דרעי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בסופו של יום, בדמוקרטיה הישראלית, לכל אחת ואחד מ-120 חברי הכנסת יש קול אחד, שווה ערך ומשפיע בכל חקיקה או החלטה. בתוך חדרי הוועדות, שמונות לרוב פחות מ-20 חברות וחברים, ואשר מקיימות לא אחת דיונים והצבעות מכריעות בהרכבים חסרים (עד חסרים מאד), לקול הזה יש אפילו משמעות מוגברת.

ולמרות שקל להיאחז במשמעת הקואליציונית, או להניח שהכל קבוע מראש ואוטומטי, המציאות הישראלית והפרלמנטרית כבר הוכיחה כי לזהותם, דעותיהם ותפיסות עולמם של חברות וחברי הכנסת, גם אלו שאולי אנחנו לא מכירים את שמם, או שלא בהכרח נזהה במפגש מקרי ולא מתוקשר ברחוב, יש השפעה מכרעת על אין ספור החלטות, על החיים של כולנו, ועל דמותה של המדינה ושל הדמוקרטיה הישראלית.

בדמוקרטיה ייצוגית הדרך המרכזית שלנו, כציבור, כאזרחים “מן השורה”, להשפיע על ההחלטות שינהלו את חיינו, היא קודם כל לשלוח אל בית המחוקקים את האנשים שמייצגים אותנו ואת הערכים שלנו, בצורה הטובה ביותר. ויתור על הזכות הזאת, החלטה שלא ללכת אל הקלפי, היא גם ויתור על האופן שבו תפיסות העולם שלנו יהיו מיוצגות במשכן, בשנים (או בחודשים) שעד הבחירות הבאות, על האופן שבו הן יהיו מיוצגות בהחלטות, כמעט מדי יום.
בדמוקרטיה הישראלית כל קול קובע, כל חברת וחבר כנסת, גם בסוף הרשימה, יכולים לשנות את עולמנו מהקצה אל הקצה. אין לנו את הזכות לוותר עליהם. ועלינו.

*עו”ד עינת פישר-לאלו מכהנת כמשנה למנכ”ל דרכנו ומנהלת תחום ממשל ומדיניות בדרכנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *