היום שאחרי מחר – מכתב פתוח לאזרחי ישראל

דרור מנואל ציפורי

מי ייתן ואחרי הבחירות נבחר בתקווה. לא מתוצאות המדגם, אלא מעצם הקיום שלנו כאן. הפילוג והמחלוקות מעידים לא רק על נזקים עצומים שצריך לתקן, אלא גם על אכפתיות. ובקרב בין מחלוקות מרות לאדישות, אני לא בטוח מי יותר מזיקה לחברה האנושית. ולא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, כנראה שהאכפתיות המתלהמת הזו כאן כדי להישאר. חברה שסועה, אך אכפתית, מעידה על פוטנציאל אזרחי רב לאין שיעור מחברה אך אדישה. דרור מנואל ציפורי בטור דעה מיוחד רגע לפני הבחירות

וכשכל זה ייגמר, מי ייתן ונוכל להתעסק בבחירות שחשובות באמת. בבחירות שנוגעות לחיים שלנו כאן ביחד, במקום הזה ובמדינה הזאת, שבבחירות הפוליטיות אנחנו מבקשים לעצבם, אבל בבחירות היומיומיות שוכחים לעשות זאת. מי ייתן ואחרי הבחירות נבחר בתקווה. לא מתוצאות המדגם (הוא גם ככה יטעה), אלא מעצם הקיום שלנו כאן. היצרים והפילוג והשנאה והמחלוקות מעידים לא רק על נזקים עצומים שצריך לתקן, אלא גם על אכפתיות. אם לכל צד לא היה אכפת ממה שקורה כאן, באמת ובתמים, אדישות הייתה תופסת את מקומם של כל אלו. ובקרב בין מחלוקות מרות לאדישות, אני לא בטוח מי יותר מזיקה לחברה האנושית. ולא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, כנראה שהאכפתיות המתלהמת הזו כאן כדי להישאר. חברה שסועה, אך אכפתית, מעידה על פוטנציאל אזרחי רב לאין שיעור מחברה שלווה אך אדישה. מי ייתן ונבחר בתקווה על היותנו החברה הראשונה ולא האחרונה, ונבחר לפעול כדי לממש את הפוטנציאל האדיר הזה.

צאו מהאדישות! יוסי לוי עם כל הסיבות למה כדאי לצאת להצביע:

מי ייתן ואחרי הבחירות נבחר להחזיר את הסולידריות הישראלית. זו שהתגאינו בה בכל מקום, זו שמיהרנו לשלוף כתשובה לשאלה “מה הכי ישראלי בעיניך?”, זו שטיפחנו במשך שנים, זו שכמעט ואיבדנו בקורונה, זו שכמעט ומסרנו מהר מדי בקורונה. זו שבזכותה, כשהיינו בחו”ל (כשעוד היה אפשר) וראינו סנדלי שורש ממרחק, או שקית במבה מבצבצת מתיק, או ספר בעברית, לא משנה אם הם היו שייכים למישהי בעלת זהות חילונית, ערבית או חרדית – הזהות המשותפת, הישראלית, הייתה גוברת. זו שחוסר הסכמה תורם לה לחיוב – “למרות שאני לא מסכים איתך, אני איתך”, ולא לשלילה – “אני לא איתך כי אני לא מסכים איתך”. סיום הבחירות יכול להיות הנקודה שבה נפעל להחזיר את הסולידריות שאבדה לנו בזמן הקורונה, ואולי בצדק, אבל ממש לא לטובה – כי בסופו של יום, לא משנה אם נחשוב שאנחנו “עם” החרדי\ערבי\דתי\חילוני או “נגד”, התשובה האמיתית היא שאנחנו איתו, ואף אחד מאיתנו לא הולך להיעלם. המעשים שלו משפיעים עלי, והמעשים שלי משפיעים עליו. פעם ידענו להפוך זאת לחוזקה, למכפיל כוח, ואילו היום אנחנו בעיקר מתוסכלים מכך. מי ייתן ונבחר להשתמש בשוני כגורם בונה ולא הורס. לא כקלישאה, אלא כהוראות הפעלה להתנהגות שלנו אחד כלפי השנייה.

מי ייתן ונבחר להיות “העם היודע למשול בעצמו”, שבוחר את נציגיו באופן כן ואמיתי, ושאלו ישרתו אותו באותו האופן. התלונות על נבחרי הציבור אינן אלא תלונות על הציבור עצמו. זה נכון ש”הפוליטיקאים אשמים”, אבל זה גם נכון שאנחנו נתנו להם את הכוח להיות כאלה. הם יכולים להפר הבטחות, לפעול בניגוד לאידיאולוגיה שבשמה נשלחו ולדרוס נורמות חברתיות בתירוץ של “עקרונות נכונים לשעתם”, רק כי אנחנו ממשיכים להראות להם שאולי אנחנו טיפה כועסים, אבל בקלפי אנחנו רק איתם. לעקרונות ראויים אין “שעה”. והיחידים שיכולים להראות לפוליטיקאים את הדרך פנימה או את הדלת החוצה הם אנחנו. הם עובדים אצלנו, ובשבילנו. אם העובדים במקומות העבודה שלנו היו משקרים, מעודדים שיסוי, מסלפים עובדות, ופועלים מתוך שיקולים אישיים ולא מקצועיים – מזמן היו מפטרים אותם. כאן, הבוסים הם אנחנו. אנחנו קובעי הסטנדרטים. אנחנו המתגמלים, אנחנו המענישים. מי ייתן ונבחר לתגמל את מנהיגינו עבור כנות, שליחות ציבורית, יושרה ומקצועיות.

אז מי ייתן? אנחנו. את. אתה. זה רק עניין של בחירות. לא, לא הבחירות האלו. אלו שאחריהן, ואלו שהיו לפניהן, ובעצם אלו שאנחנו בוחרים בהן כל הזמן.
ומי ייתן ונצפצף פחות בכבישים. כל הרעש הזה מפריע לי בעת כתיבת שורות אלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *