במרחב שבו “הומו” היא קללה נפוצה – יש עדיין תקווה

דרור מנואל ציפורי

השבוע נפל דבר בהיסטוריה של הספורט הישראלי – ובהיסטוריה של הקהילה הגאה: שופט הכדורגל שגיא ברמן הודיע שהוא עובר תהליך לשינוי מין ויש לפנות אליו כשופטת ספיר ברמן. ובכך היא הפכה לשופטת הכדורגל הטרנסג’נדרית הראשונה בישראל. החיבוק שקיבלה מההתאחדות לכדורגל הוא אירוע היסטורי בפני עצמו. והחיבוק שהיא תקבל או לא תקבל מהקהל הישראלי הוא שיכריע עד כמה מדובר בנקודת מפנה

לפני כשלוש שנים הייתי מדריך במכינה קדם-צבאית, ורגע לפני שנפתחה השנה עמדתי בפני התבלטות רבת משמעות – איך אספר לחניכים שלי שאני הומו? לעשות מזה עניין או לא לעשות מזה עניין, זאת הייתה השאלה. דמיינתי את עצמי, נער בן 18, יושב מסביב לאנשים שאני לא מכיר ורק רוצה לעשות עליהם רושם, מפחד ממה שיגלו עלי, מפחד ממה שאני אגלה על עצמי. ואז הבנתי שההחלטה היא קלה מאוד – לעשות מזה עניין. דיברנו על תהליך של אהבה וקבלה עצמית, ועל כך שלכל אחת ואחד מאיתנו יש לאן להתקדם במסע הזה שנמשך כל החיים. כמה חניכים שיתפו לגבי הנקודה שבה הם נמצאים במסע שלהם. לבסוף סיפרתי להם על המסע הפרטי שלי.

לפני כחודש ישבתי עם חבריי במתכונת הקבועה – הם צופים בכדורגל, אותי כדורגל לא מעניין, אבל אני מנסה להשתלב בשאלות כמו “אברטון היא קבוצה טובה? הארי קיין משחק הפעם? איזו ליגה זו?” ועוד שאלות שמבטאות חוסר ידע וניסיון להתקרב בו זמנית. ואז שאלתי שאלה שהסיטה אותם מהמסך – “תגידו, כמה כדורגלנים יש מחוץ לארון?”. הגברים שיודעים לדקלם אלפי שמות של שחקנים, לא ידעו להצביע על יותר מכדורגלן אחד. בדיקה בגוגל מעלה שלאורך ההיסטוריה של הכדורגל העולמי רק 13 (!!) שחקנים גברים יצאו מהארון, יותר מחצי מהם (8) עשו זאת רק לאחר שפשטו את מדיהם, ורק אחד מהם שיחק בליגה גבוהה (תומאס היצלסברגר).

צעד אמיץ במרחב בו רק 13 גברים יצאו מהארון במהלך ההיסטוריה. ספיר ברמן

צעד אמיץ במרחב בו רק 13 גברים יצאו מהארון במהלך ההיסטוריה. ספיר ברמן

השבוע נפל דבר בהיסטוריה של הספורט הישראלי. השבוע נפל דבר בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל. לא פחות. שופט הכדורגל הישראלי בליגת העל שגיא ברמן הודיע שהוא עובר תהליך לשינוי מין ושמהיום יש לפנות אליו כשופטת ששמה ספיר ברמן. ספיר הפכה לשופטת הכדורגל הטרנסג’נדרית הראשונה בישראל, ומהבודדות בעולם. החיבוק שקיבלה מההתאחדות לכדורגל בישראל הוא אירוע היסטורי בפני עצמו. והחיבוק שהיא תקבל או לא תקבל מהקהל הישראלי הוא שיכריע עד כמה מדובר בנקודת מפנה.

מעטים התחומים שמרתקים מאות מיליונים של אנשים, ובמיוחד צעירים, מכל רחבי העולם. לצד קוקה-קולה ומקדונלדס, כנראה שמסי ורונאלדו הם המותגים המוכרים ביותר על הגלובוס. הבמה ומרחב ההשפעה העולמיים שהכדורגל זוכה להם הם במידה רבה חסרי תקדים. על הבמה הזו, מסרים של ליברליות ופתיחות אולי נשמעים מדי פעם – אבל בכל הנוגע לקהילה הגאה: NIMBY – Not In My Back Yard. במרחב שבו “הומו” היא קללה נפוצה, ששחקנים מתהדרים בכך ש”לא היו מרגישים בנוח להיות ליד הומו בחדר ההלבשה”, שכשהשוער של מכבי נתניה דני עמוס מחליט לצאת כנגד ההומופוביה במגרשי הכדורגל הוא חוטף תגובות נאצה וקיתונות של בוז מאלפי אוהדי הקבוצה – אין פלא שאותם 13 שחקנים שיצאו מהארון לא מהווים אפילו 0.1% מכלל השחקנים. הם מפחדים. ובצדק. החושך שמופץ במגרשי הכדורגל ולא מטופל מספיק הוא כמעט בלתי נתפס. כל אדם שקשור לעולם הכדורגל ולא יוצא כנגד ההומופוביה, הוא שותף למסר האזהרה שנשלח לאותם כדורגלנים או אוהדים בארון שאומר להם “אל תעזו להיות מי שאתם”. כך נוצר המצב שאחת הבמות הגדולות בעולם להפצת מסרים פשוט עומדת ריקה. אבל אלו הן גם החדשות הטובות – כשהבמה ריקה, כל שחקן (תרתי משמע) יכול לקבל את כל הזרקורים עליו. וזאת בדיוק הסיבה שספיר ודני החליטו לעשות מזה עניין.

יש סרטון שמדבר על “המנהיג השני” (“How to start a movement“). הרבה אומץ נדרש כדי להיות המנהיג הראשון שעושה “משהו משוגע” שלא עשו לפניו, נניח לקום ולרקוד בהופעה כשכולם עדיין יושבים. אבל לא פחות אומץ נדרש כדי להיות “המנהיג השני”, זה שקם לרקוד אחריו, ובעצם נותן לגיטימציה לראשון להמשיך, ולאחרים להצטרף. הוא שהופך את המשוגע, למנהיג. במעשה האמיץ שלה, ספיר ברמן היא המנהיגה הראשונה בכדורגל הישראלי, שקבלת האחר איננה לצערי אחד ממאפייניו הבולטים. דני עמוס במעשיו גם הוא מהווה מנהיג ראשון מסוג אחר, אך חשוב לא פחות. אני לא יכול לחכות לראות את המנהיגים השניים.

הכדורגל נתפס כמעוז הגבריות – מה קארין סנדל, יו״ר ארגון שחקני הכדורגל בישראל חושבת על זה? צפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *