איפכא מסתברא – טור הדעה של תחיה דב

תחיה דב

איפכא מסתברא הוא מושג ארמי ידוע. השאלה היא  – עד כמה אנחנו יודעים להטיל ספק בכל? תחיה דב תוהה היכן היו אנשי האיפכא מסתברא בכל תשעת החודשים בהם קצין צעיר ומיוסר נכלא ונחקר ועונה כאן אצלנו בכלא הצבאי. קראו את טור הדעה המיוחד

תמיהה על דברים כאשר נראה שהיפוכם הגיוני יותר. ההפך מסביר. המושג הארמי הקורא להטלת ספק בכל. המושג המודיעיני המודרני שנקבע והושרש בנו מאז המחדל הגדול ההוא של מלחמת יום כיפור. מושג שאמור היה לשמש אור ההולך לפני המחנה. קול קורא להטלת ספק בקול. מין כפתור אזהרה שצריך להיות מופעל בכל מקרה ובמיוחד במקרים של דברים שנראים לא סבירים. ואני תוהה היכן היו אנשי האיפכא מסתברא בכל תשעת החודשים בהם קצין צעיר ומיוסר נכלא ונחקר ועונה כאן אצלנו בכלא הצבאי. היכן היו כולם ואני מדברת על המפקדים שלו ועל המפקדים שלהם ועל אנשי בריאות הנפש ועל חבריו ליחידה ועל חבריו למאסר הארוך נורא ההוא ועל אנשי המשטרה הצבאית המופקדים על הכלואים ועל אנשי הרפואה המטפלים בהם. היכן היו כולם?

ואני ממעיטה להשתמש בסימני שאלה המתבקשים כל כך מפני שנראה לי שכל משפט בדברי אמור להסתיים באחד מהם. כיצד איש מהם לא הטיל ספק, לא שאל לא ביקש לראות כתב אישום. לא תהה כיצד ההליך המשפטי לא נמשך. כיצד לא ניתן פסק דין. כן. אני יודעת שאני חיה במדינה שבה מעצר מנהלי הוא הליך שיגרתי כמעט כשמדובר בפלסטינים, מבוקשים ובכירים. אני יודעת שהם אמורים להמתין בסבלנות ובצייתנות לשליט שיאות לפסוק את דינם לקצוב את עונשם. אני לא תמימה, ברור לי שבמדינה שלנו יש שתי מערכות חוק, אבל אני חוזרת למקרה הזה של קצין ישראלי יהודי ביחידת מודיעין מובחרת. יודעת שחייליה נבחרים “בפינצטה” שמנת המשכל שלהם גבוהה במיוחד, שכישוריהם שווים הרבה מאד בשוק האזרחי , יודעת שחברות הייטק ממתינות להם ביציאה מהבקו”ם.

דורשים תשובות. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

אני לא תמימה, יודעת שהם נבחרים גם בזכות המיקום הנוח שלהם על הסקלה האוטיסטית. שהמערכת סומכת על זה שהם אנשים שלא ישאלו שאלות, לא יטילו ספק. שמצפונם לא יתחבט בזוטות מוסריות וערכיות. שהדברים שהמערכות שהם יוצרים ומפעילים והדברים שהן גורמות לזולת, לא יטרידו את מנוחתם. אני יודעת. יהודייה זקנה ולמודת סבל אנוכי. הספק נר לרגלי ובתוך עמי אני יושבת. אבל בכל זאת. כאן במקרה הזה מדובר בחלק מהיחידה , בבשר מבשרה, אחד מהחבר’ה, בן למשפחת המודיעין המהוללת. אולי בן שסרח, אולי כשל, אולי לא נהג לפי הנורמות המקובלות. אבל עדיין, בן מבניה. לא נדע מה באמת עשה. במה הוא הואשם . לעולם לא נדע. אני שומעת את דבריהם של ההורים השכולים, באזכרה. הם מדברים כשפניהם מפוקסלות ( כל כך סמלי הדבר) , האזכרה נערכת ליד הקבר שנמצא בחלקה האזרחית, קבר נטול סימנים צבאיים.

החלופה הצבאית לקבורה שמעבר לגדר. קבורת החמור המבזה את המת וכבודו. לכאורה הדבר חוקי. שירותו הצבאי של החלל הסתיים בזמן המאסר שלו ולכן אינו נחשב לחייל. סביר להניח שצה”ל שניסה להתנער ממנו ומחובותיו לו ולמשפחתו, יקנה עכשו שקט. ישלם והרבה על הזכות שלא לחשוף את העוולה האיומה שהתרחשה כאן. ישלם ויאיים. יציע למשפחה השכולה הצעות שאי אפשר לסרב להן. גם פיצוי גדול על העוול והסבל והחרפה אבל גם , ברוח המאפיה, יבטיח לה, למשפחה שישמור על כבודה. על כבודה ועל זה של בנם. כבוד שכבר חולל ממילא. כעת במשחק כיפופי הידיים הזה אין למשפחה שום סיכוי.

מה התרחש שם? צילום: דוד כהן, פלאש 90

מי הטיפש שיתווכח עם המנגנון הנורא והגדול הזה? הם ששלחו את בנם לשרת את המדינה? שהיו בטוחים שבזכות חוכמתו יעשה חייל ויתרום וייתן ויתקדם ועל הדרך גם יסלול את דרכו לקריירה מבטיחה בהמשך, באזרחות? ממה שנראה ונשמע מסביב לפיקסלים המטשטשים אפשר להבין כי מדובר במשפחה ישראלית שורשית. מלח הארץ. לא אנשים שירצו להילחם בצה”ל הגדול והנורא. לא כאלה שיהינו להטיל ספק במערכת. וכמובן שלא יסכנו את ביטחון המדינה. המנטרה הקדושה : “ביטחון המדינה” מילות הקסם שלמשמען נעמד דום כל ישראלי , עוצר לדקת דומיה ולפעמים אף יגדיל לעשות ויצדיע. ככה על הדרך , לאות כבוד. למי יש את העוז והאנרגיה להילחם ? להתווכח ? ובמיוחד לעמוד בכל האיומים שהמערכת מבטיחה ומאימת ויכולה בקלות לקיים? הרי הרבה יותר קל לוותר. להסכים לתנאים שיציע הצבא הגדול והקדוש והנורא. לא הייתי רוצה להיות במקומם בימים הנוראים האלו שבהם הם מנהלים משא ומתן על מחיר השתיקה שלהם. על שאריות הכבוד של בנם המנוח, אבל יותר מכל לא הייתי רוצה להיות במקומם באלפי הלילות שבהם ישכבו , יביטו בחשיכה הגדולה ויתהו איך שתקו ולא מחו ? איך נתנו לו להירקב בכלא תשעה חודשים? איך לא הטילו ספק? כמעט 300 ימים ולילות של חקירות ושל השפלות ושל אי ודאות גדולה ועמוקה. תהום של פחד ושל חרדה. איך הם לא עצרו את זה? איך לא מחו? איך לא חשפו את העוול? לא גייסו את התקשורת ? איך נתנו לזה לקרות ? איך לא הטילו ספק?

אני מדברת על ההורים והאחים אבל אני חושבת גם על המפקדים וגם על החברים ליחידה וגם על אנשי הרפואה ובריאות הנפש? לא בחצר של מלך ביזנטי עסקינן. לא שיש שם שליט גדול ונורא שאומר: “הבורה השליכהו” וכך יעשה. הרי מדובר במנגנון גדול ומורכב שבו אנשים רבים, כולם קצינים בכירים יותר ופחות. כולם בוגרי בה”ד 1 שאמונים על ערכי צה”ל. שבקיאים בהיסטוריה העצובה של חייל המודיעין ושל המחדל של מלחמת יום כיפור. שמודעים היטב לחובתם להטיל ספק בכל דבר. אבל הם שתקו, ידעו ולא העזו להטיל ספק. ולכל אלה אני מאחלת לילות רבים עד מאד. 300 לילות בערך כפול הרבה מאד שבהם ישכבו ויביטו בחושך וישאלו את עצמם את השאלות שאני שואלת. ישאלו ויתייסרו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *