שהסביבה תישרף

דרור מנואל ציפורי

בסוף החודש תתכנס ועידת האקלים העולמית בגלזגו שבסקוטלנד ואז נראה אם העולם יחליט לפעול או להמשיך לדבר. דרור מנואל ציפורי בטור דעה שייתן לכם בעיטה לבטן. בתקווה שכולנו נתעורר

הנכדים שלכם יחיו בסבל. לא בטוח שלנכדים שלכם יהיו נכדים. גם אני מנסה להדחיק, גם אני מנסה להכחיש, גם אני מוצא את עצמי חושב או אומר “לא יכול להיות שזה עד כדי כך”. ובכן – זה עד כדי כך. אם גם עליכם “התחממות עולמית של מעלה וחצי” לא עושה רושם שאנחנו מתמודדים מול משהו רציני, תנו לי לקחת אתכם לסיבוב מדעי של כמה שורות קצרות: הסיבה שאנחנו יכולים לחיות על כדור הארץ היא הטמפרטורה ששוררת בו (ממוצע של 15 מעלות). הגורם שבזכותו יש כאן טמפרטורה שמתאימה לחיים איננו המרחק מהשמש, אלא הפחמן דו-חמצני שיש לנו באטמוספירה. לשם השוואה, הירח שלנו נמצא באותו מרחק מהשמש והוא בעל טמפרטורה ממוצעת של 18- מעלות בגלל היעדר אטמוספירה דומה. ריכוז הפחמן הדו-חמצני חשוב כי הוא שחקן מכריע ב”אפקט החממה” ששומר אצלנו מידה מדויקת של חום השמש – לא פחות מדי כמו בירח, אבל גם לא הרבה מדי כמו בכוכב נוגה השכן שלנו (462 מעלות). לכן, כמו באפיה, חריגה קטנה מהכמויות עלולה לעלות לנו ביוקר.

ומהו אותו ריכוז מדויק שהחריגה ממנו מסוכנת? בתקופות הכי חמות של כדור-הארץ במיליון השנים האחרונות (כן, מיליון) היה ריכוז של 280 חלקיקי פחמן דו-חמצני למיליון חלקיקי אוויר (ppm). זה אומר שעד עכשיו כדור-הארץ ידע להתמודד עם חממה ש”כוח שמירת החום שלה הוא מקסימום 280″. אבל אז גילינו את הנפט, הגז הטבעי (כן, גם הוא נוראי לסביבה) ושאר הדלקים שההתבססות המוחלטת והיום-יומית שלנו עליהם פולטת פחמן דו-חמצני בקצב בלתי-פרופורציונלי לעומת מיליון השנים האחרונות. עד כמה המצב חמור? היום אנחנו בריכוז של 413 (ראו גרף). כן, 50% יותר מהמקסימום שהעולם התמודד איתו במיליון השנים האחרונות. הרבה יותר חום מהשמש נשאר בכדור-הארץ ולא יכול לצאת בגלל הגזים שאנחנו פולטים, והחדשות הרעות הן שהגזים הללו הולכים להישאר שם לעוד מאות שנים ולחמם אותנו יותר ויותר. אנחנו מבשלים את עצמנו, ליטרלי.

רבים משרטטים תרחישי קיצון ואימה עתידיים כדי להסביר מה זה אומר “מבשלים את עצמנו”, אבל נתפסים כמספרי סיפורים על עתיד רחוק מדי. לכן, תנו לי לספר לכם בשורה וחצי איך כבר לפני עשור ההתחממות הגלובלית שחקה תפקיד מכריע בסיפור פוליטי מטורף: ב-2010 התרחש גל חום (שנחשב אז לקיצוני) שפגע קשות ברוסיה, קנדה ואוסטרליה –אסמי החיטה העולמיים – ולכן מחירי המזון עלו ב-50% בשנה העוקבת. במקרה, או שלא, בשנת 2011 צצו מחאות על יוקר המחיה במדינות רבות בעולם, שהביאו להתמוטטות משטרים, לדיכוי ולהרג אזרחים בקנה מידה עולמי. אנחנו קוראים לזה “האביב הערבי”. ההתחממות הגלובלית קוראת לזה “פרומו”. אז מה אמרנו? זה עד כדי כך.

עכשיו בואו נחזור 50 שנה אחורה. התאריך הוא ה-1 ביולי 1968. מדינות העולם מתכנסות לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (ה-NPT, עליה חתומות כל מדינות העולם למעט חמש, בהן ישראל, אבל זה כבר לטור אחר). מתחילת המירוץ הגרעיני במלחמת העולם השנייה, לקחו לעולם רק שניים וחצי עשורים להבין שהוא עומד בפני קטסטרופה ולהצליח לגבש הסכמה כלל-עולמית הן על החזון והן על יישומו. ואכן, למעט הפרות בודדות שאותן אנו מכירים, נראה שהעסק הצליח. העולם עמד במשימה לא להשמיד את עצמו באמצעות מלחמה גרעינית. כשמנתחים את הסיבות להצלחה, סיבה אחת מתעלה על כולן: שינוי מאזן העלות-תועלת של כל מדינה. במילים אחרות, העולם דאג לבהיר לכל מדינה שהרווח משמירה על ההסכם עולה על הרווח מהפרתו. ובמילה אחת – סנקציות.
כשהקהילייה הבינלאומית הבינה שנשק יום הדין עלול להיות מופנה כלפיה, היא הפעילה את נשק יום הדין שלה – סנקציות על מי שתעז לסטות מהתלם. וככה העולם נשאר יחסית נקי מנשק גרעיני. עכשיו בואו נחזור למספר 413. אפקט החממה התגלה כבר לפני למעלה מ-150 שנה, אבל תופעת ההתחממות גלובלית כפי שאנו מכירים אותה כיום הופיעה לראשונה במאמר מ-1975. כלומר, כבר כמעט חמישה עשורים שאנחנו מודעים לקיומם הבעיה. וכעת, כשאנחנו מבינים עד כמה אנחנו מבשלים את עצמנו (50% יותר מהמקסימום, זוכרים?), וממשיכים בכך, האיום בקטסטרופה עולמית כבר מתחיל להתממש. ובשונה מהאיום הגרעיני שהתממשותו היא אירוע בודד, כאן מדובר בבישול איטי ובלתי-הפיך שתורם לתחושת האשליה ש”יש עוד זמן”.

הסכם פריז, ועידות האקלים ודו”חות האו”ם הם טובים, אבל בלי סעיף סנקציות מאזן העלות-תועלת של המדינות המזהמות פשוט לא ישתנה. וכשאתה מרוויח יותר מאופציה א’ (לזהם) מאשר מאופציה ב’ (לא לזהם), מי המשוגע שיבחר ב-ב’? המדינות המוסריות? תסתכלו מה קרה בסוריה, או מה קורה באתיופיה ותגידו לי איפה הן. כמו שראינו, כשמדינות העולם מבינות שהן מתמודדות מול איום קיומי, הן יודעות להפעיל את כל הארסנל ולהתמודד עם הבעיה באומץ וביעילות.

בסוף החודש תתכנס ועידת האקלים העולמית בגלזגו שבסקוטלנד ואז נראה אם העולם יחליט לפעול או להמשיך לדבר. וכמו שההיסטוריה מלמדת אותנו, עד שהמדינות לא יפעלו כמו שהן פעלו מול האיום הגרעיני גם בנושאי אקלים, הכל דיבורים, עולם כמנהגו ינהג, ושהסביבה (ואנחנו) תישרף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *